מה שגורם לי לחזור לקשקש קצת זה הספורט

כן, אני יודע. גם אני מאוכזב מזה

כשהתחלתי בלוג הייתי בטוח שהאקלקטיות שלי תבוא לידי ביטוי בהגיגים רבים על מה שמעניין אותי ומה שגם חשוב לי. מסתבר שזה בעיקר ספורט. מתוך 12 פוסטים, שישה הם על ספורט, אחוז מאוד גבוה. אני בן אדם שטחי, מש"ל.

ולעניינינו, את הפוסט הזה אני מתחיל 8 דקות לסיום המשחק של ישראל נגד איטליה במוקדמות אליפות אירופה כשישראל מובילה ב-7 הפרש. אני מאוד מקווה שהיא תנצח כי כרגע כדורסל הפורוורדים של ראן אנד בלגאן של הנבחרת מאוד יפה לעין, מה שמאוד עוזר הוא אחוז שערורייתי של האיטלקים משלוש.

חבורה של ישראלים זריזים, לא גבוהים, שיודעים להחזיק בכדור נותנים שואו של כדורסל שבאופן יחסי לתחילת עונה הוא ברמה די טובה. זה עושה חשק לדבר על זה, לעזאזל, עושה חשק לצעוק את זה.  ובין כל השמות החצי גדולים (כספי, אליהו, הלפרין למשל), מתחבא לו איזה קומוניסט כמו קוקיה, שגורים לי לשכוח שהוא משחק בהפועל ירושלים. בגובה 2 מטר וכלום ,ידיים טובות, מיקום והמוווון רצון הוא מצליח למשך כמה דקות במהלך המשחק הזה לעמוד מול ברניאני הבהמה מטורונטו בהגנה ולעשות תנועה נהדרת בלי כדור בהתקפה.

2 דקות לסיום, 12 הפרש לישראל, 10, אחרי דאנק של בלינלי (שחקן שחקן) המזל שהוא עושה עבירה חמישית מיד אחר כך על יוגב אוחיון. 2 זריקות אחת בפנים, ומלאאא ריבאונדים בהתקפה לישראל, לאיטלקים נשארו 40 שניות ו-11 הפרש. זה נגמר.

79-71 לישראל בסיום. כייף. להשוואה, ישראל מנצחת את קרואטיה בחוץ 2-0 במשחק הפתיחה של מוקדמות כלשהם בכדורגל.

אני באמת מאושר, מאוד דומה לאיך שאני מרגיש ששחר פאר עולה לשמינית גמר טורניר גראנד סלאם, או דודי סלע מצליח לתת הופעה בסיבוב שני בטורניר באותו סדר גודל. יש למה לצפות למשחקים הבאים.

אל אל ישראל!