ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

תינוקות מתים במכוניות – עדכון 04/05/14

עדכון – 05.09.2014

לא באמת רציתי לעדכן. אבל אחרי כמה שיחות משפחתיות בסופ״ש החלטתי שזה חשוב בשבילי לעקוב. 

אז, ילד ביהוד, המשפחה שבורה. וגם אני.

http://news.walla.co.il/?w=/4487/2782699&m=1

וגם ילד נשכח באוטו באלעד, לזמן קצר מכדי שידרש טיפול. אבל איך קראו לזה בצבא? כמעט ונפגע? 

http://news.walla.co.il/?w=/4487/2782674

עדכון 04.05.2014

הקיץ חזר ואיתו פעוטות נוספים שנשכחים במכוניות לוהטות.

הורים, בבקשה, אם תתרכזו במשהו אחד בחיים שלכם מעכשיו, שהוא יהיה לא לשכוח את הילד, בשום מקום, אף פעם.
http://news.walla.co.il/?w=/550/2743188

עריכה 25.10.2013

היה עוד מקרה היום בב"ש, אחסוך מקוראי הבלוג הספורים את הלינק. אחסוך גם מעצמי. אני לא אחזור לפוסט הזה יותר, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. קשה לי מדי, ומצב הרוח שלי כרגע פונה יותר לכיוון חצי הכוס המלאה.

חשבתי שאני אחכה עם זה עוד קצת, אבל היום שוב היה סיפור על ילד שנשכח ברכב וחולץ על ידי שבירת החלון. אז הנה משהו ששמרתי במגירה הוירטואלית, שיחה שהייתה לפני כמה שבועות בזמן רצף המקרים הקודם.

הטקסט מאוד קרוב להעתקה של החלק שלי בלבד בשיחה.

אני הפוך לגמרי בגלל הסיפורים האלו.

מתקשה להבין את כל אלו שרוצים "צעדי חקיקה" או "חובת התקנה" של איזה חפץ שיזכיר להם. אני גם מציץ בנייד בנהיגה, אבל מגיל 0 כשהוא איתי באוטו הוא מרכז תשומת הלב שלי פרט לכביש שלפני ומצדדי. אני מנסה תמיד לדובב אותו, לדבר איתו, שולח יד ומלטף לו את הרגל מאחורה. זה עניין של אחריות הורית. זה הכל.

בן שנתיים וחודש. קראתי חלק מהמאמר בוושינגטון פוסט, ומשום מה (גם שם) בכל מקום מנסים לתת פתרונות שיתאימו לטמבל שמנסה להספיק הכל. במקום פשוט לומר, כשאתה עם הילד באוטו, אל תתעסק במה שקורה מסביב חוץ מהדרך והילד.

אם הגישה הזו חסרת סיכוי, ילדים ימשיכו למות ככה ואנחנו נצטרך להפסיק להתרגש מזה. הרעיון הכי מטופש ששמעתי השבוע היה "שימו אחת מנעליכם ליד הילד".

שימו אחת מנעליכם ליד הילד.

שימו

אחת

מ-נ-ע-ל-י-כ-ם

ליד הילד.

נעל > ילד

מה?

אחריות הורית לא מתבטאת בתשומת לב כדי לא לשכוח את הילד. זה ההבנה שהילד הוא חלק ממך, כמו שאתה מצחצח שיניים בבוקר.

עוד לפני הסיפורים האלו לי ולאשתי היה מנהג לדבר אחד עם השני אחרי איסוף והורדה של הילד בגן. מהסיבה הפשוטה שרק רצינו לדעת שהוא התחיל את היום טוב או שהוא במצב רוח טוב אחרי הגן.

החיים שלי לא נוחים יותר או פחות משל אחרים.

אתה מייצר את הנוחות לעצמך. הבחירה להמשיך לנסות לנהל את העולם כשכל מה שאתה צריך זה לתת עשרים דקות תשומת לב לילד שלך היא הבחירה הבעייתית, לא הבחירה העדיפה.

עדכון 11/8/2013

עדיין לא ברורה לי המטרה לגמרי, אבל אני אתחיל לאסוף לינקים ולשתף את הפוסט מחדש בכל פעם שזה יקרה. אולי תזלוג מזה איזושהי השפעה
http://news.walla.co.il/?w=//2669012

עדכון 27/08/13

16 יום בסה"כ מהאירוע הקודם – חייו של ילד בן שנתיים ניצלו הודות לערנות
http://news.walla.co.il/?w=/90/2673607

בעיקר מפריע לי החוסר ב follow up על המקרים האלו

עוד יומיים עברו – לאחר ששלחו לי הודעה על כך שהיה עוד מקרה של תינוק שנשכח ברכב, הלכתי לאתרי החדשות הרגילים (וואלה, טמקא), לא ראיתי שום דיווח שם והבנתי שהפעם אני ממש צריך להשתמש בשירותי גוגל, כי התינוק ככל הנראה בחיים אז זה לא סיפור מספיק חשוב.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1001876

כרגיל, אין שום follow up, אין מספרים. בינתיים מקום המדינה יותר תינוקות מתו לאחר שנשכחו ברכבים מאנשים שמתו מהתקפות טילים כימיים.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת כללי

לא פופולרי

לפני כמה חודשים (21.4) "התרתחתי" קלות בעקבות טורנדו כוורת (קאמבק וכו'). טור באותה הרוח שכתבתי התפרסם בנרג', אין לינק כי הוא הורד משם אחרי זמן מה. כמובן שהיו טוקבקים, כמובן שכולם נגעו בעובדה שמרוקאי חצוף מעז לבקר את כוורת.

אני אוהב את כוורת, לא אהבתי את הבלגן שהיה סביבם. ומכיוון שאם בארזים נפלה שלהבת וכו', אשתי מחר תהיה בהופעה שלהם. כדי לציין את האירוע, הנה הגירסה הלא ערוכה שלי לאותו טור שהתפרסם.

זה התחיל מההודעה על שתי הופעות איחוד בבריכת הסולטן ובקריסת מערכת הזמנת הכרטיסים. המשיך בקריסה נוספת של המערכת לאחר הודעה על הופעה שלישית, וכמעט הגיע לשיא לאחר הבשורה על הופעת איחוד נוספת אחרונה בהחלט בפארק הירקון בתל אביב. קריאות שמחה נרגשות מקיוביקלס בעבודה, השוואות לביטלס\לד זפלין בפייסבוק, תמונות נרגשות באינסטגרם ושיתוף שיחות טלפון עם בני משפחה בטוויטר.

סיר הלחץ התפוצץ אחרי המערכון של ארץ נהדרת הרגשתי שאיני יכול עוד לשמור את זה בבטן, כוורת הם חבורה של אנדר אצ'יברים שהעדיפו לשיר שירי גאגים של תיכון במקום לעשות מוזיקה איכותית שתתאים לרמה ההזויה של המוזיקאים שחברים בה.

ככה זה מרגיש אחרי שמפטמים אותך כמו אווז מסכן במשך שנים בפה קבור הכלב. על כל שיעור מולדת אחד קיבלתי עשרה הורה היאחזות, על כל ילד מזדקן הזריקו לי שישה נחמד, על כל היא כל כך יפה חטפתי חמישים יו יה לרקות. שלושה אלבומים, כמעט ארבעים שירים וכל מה שאני זוכר הן בדיחות עבשות, שיר המכולת היה יכול לתפוס מקום של כבוד בקלטת הילדים של אריק אינשטיין בצמוד לגברת עם סלים.

אחרי שהתפרקו יוני רכטר הפך (לטעמי) למלחין הטוב ביותר במוזיקה העברית, אפרים שמיר היה לזמן קצר מאוד מלך הגרוב, אלון אולארצ'יק עשה מהבאסה קריירה, קלפטר חיזק את מעמדו כאריק קלפטון בלבנט, גידי גוב הפך לאחד המבצעים הטובים ביותר בשלושים השנים האחרונות, ודני סנדרסון העלה לדרגת אומנות את הבדיחות עם גזוז, דודה וקריירת הסולו שלו. אולי החבורה החד פעמית הזו לא יכלה באמת לתת לכל אחד ביטוי, גם לדרים טים של 1992 היה אלוהים אחד, אבל זה עדיין הורג אותי שהאיש שהלחין את שטח ההפקר היה בסה"כ קלידן ברקע.

כנראה שאי אפשר להפריז בערכה של נוסטלגיה, עשרות (מאות?) אלפי ישראלים ירימו סמארטפונים באוויר כשאפרים שמיר ישיר על ארי ודרצ'י וכולם יחכו לסוף ההדרן וייצווחו בדיחה על הבן דוד שטבע כי למד שחיה בהתכתבות. ורק אני אשב לי בחושך ואנסה לדמיין מה היה קורה אם דני סנדרסון לא היה המבוגר האחראי כשהוקמה הלהקה הזו.

השארת תגובה

מתויק תחת מוזיקה